פסים

זוהי חולצת הפסים האחרונה שקניתי. כן היא מקוס, כן אני יודעת שכבר יש בארץ, לא עדיין לא הייתי.

זוהי חולצת הפסים הראשונה שהכנתי.

כך נולדה הגזרה לקרוז טישירט זו האישה והאגדה האחראית לכך שכולנו לובשות פסים.

קוקו שאנל, הפסים והאגדה גם הוא התאהב בפסים ומחזר אותם אין ספור פעמים.

ז׳אן פול גוטייה, לא הפסיק לפספס (בקטע טוב!) זוהי כוהנת הפסים הגדולה (של ארצנו הקטנטונת).

אביבה זילברמן, כל מראה מנצח וזה המדריך שלכן להכנת הפסים המושלמים או הלא מושלמים שלכן, בדיוק כפי שחשקה נפשכן היצירתית.

לפני אנקדוטה על פסים: הכל התחיל כשחיל הים הצרפתי קבע כי פקודיו ילבשו חולצות לבנות עם פסים כחולים שמסתיימים בקו החזה. קוקו שאנל, אשר בילתה את זמנה בעת מלחמת העולם הראשונה בהפלגות שונות, ראתה את החולצות של המלחים הצרפתים ונדלקה. בדיוק 100 שנה עברו מאז ששאנל השיקה בחנותה הראשונה חולצה דומה לזו של המלחים. הפריט השיקי הפך מהר מאוד לפריט מנצח. גם פסים כחולים וגם חולצה מבד ג׳רסי, פרובוקציה רצינית לשנת 1917.

אחרי מה שמייחד את הפסים האלו שהכנו (עדי אשר ואני, יום הדפסה מספר 3, אביב, שמש נעימה, פנים, סטודיו, אקשן!), הוא שהם אינם רציפים. ככה זה כשעובדים עם מה שיש, קורים דברים נפלאים! הרשת דרכה הדפסנו הינה בגודל 40 על 60 ס״מ, ועל מנת ליצור בד רחב דיו היינו צריכות להשתמש ברשת מספר פעמים. וזאת התוצאה הכל כך מספקת שקיבלנו!

רשימת חומרים: רשת לדפוס משי בכל גודל שתרצו, מסקינטייפ בעוביים שונים, צבע להדפסה (ערבוב של פסטה שקופה/אטומה ופיגמנט) ומגב הדפסה.

גזורות באינסטגרם  המתכון המנצח: לקחנו את המסקינטייפ והדבקנו לרוחבה של הרשת על צידה החיצוני. עשינו את זה ביד חופשית, מבלי למדוד, על מנת לקבל מראה א-סימטרי.

הפכנו את הרשת והדפסנו תחילה בצבע הראשון (הבהיר יותר), צהוב בעל גוון כורכומי.

הדפסנו עם הרשת שלוש פעמים לרוחבו של הבד. לאחר מכן הורדנו חלק מהמסקינטייפ והוספנו כמה פסים חדשים. הדפסנו בכחול נייבי.

את הגזרה (גזרה לחולצת קרוז טישירט) בקושי הצלחתי להכניס לבד המודפס. אז טיפ חשוב, קודם כל למקם את הגזרה על הבד, לבדוק מה גודלו של השטח עליו צריך להדפיס ולתכנן את ההדפסה בהתאם.

קרוז פסים אגב, אם אתן אוהבות את האפקט הלא מושלם המושלם הזה, אפשר למעשה להוסיף פסים לכל חולצה חלקה (או לא חלקה) שיש לכן.

ואגב אחרון, גם במשבצות זה עובד נפלא!

סיפורי בדים

באותו יום נפגשנו עדי אשר ואני בסטודיו שלי. פגישה שכבר הפכה להיות חלק משגרת חיינו היצירתיים. פעם בחודש חודשיים אנחנו נפגשות ליום פעילות שכולו קסם. הפעם לא תכננו יותר מדי. עדי רק זרקה לחלל האויר את המילה מונו. זה היה יום מיוחד. יום בו נזכרתי כמה אהבתי לצייר. פעם ציירתי, ואפילו די הרבה. ימים סטודנטיאליים רחוקים. הייתי מגיעה בימי שבת וראשון לסטודיו בבית הספר (זה היה בניו יורק לפני קצת יותר מעשר שנים), ובין הפסקת סיגריה אחת לשנייה, מציירת.

ימי האנטר קולג׳ הרחוקים. היום אני כבר לא מעשנת, אבל גם לא מציירת.

אז  נפגשנו להדפיס במונו. לא ידעתי בדיוק במה מדובר, אבל כבר למדתי לסמוך על עדי בעיניים עצומות. עכשיו, משהתוודעתי אל קסמיה של ההדפסה המופלאה, אני גמורה. פשוט גמורה. ראו זאת כאזהרה. כל כך הרבה אלגנטיות ופשטות, פשוט אי אפשר להפסיק. אני אנסה להסביר זאת במשפט: זה כמו לצייר ציור על קנבס או על נייר, ואז, בהינף יד, להדפיס אותו על הבד הרצוי. קסם! למה קוראים לזה מונו? כי ניתן להדפיס כל ציור פעם אחת בלבד. אווץ׳.

אצל עדי הכל מאוד פשוט. היא מגיעה עם סט מכחולים עטוף בבד שגם הוא צבוע במונו. כבר מעורר השראה. אחד הדברים הנפלאים בעבודתה של עדי (כבר סיפרתי לכם שהיא מעצבת טקסטיל מוכשרת לאללה?) הוא שהיא נותנת לטעויות את אותו המקום שהיא נותנת לתכנון המקדים. כלומר, מתכננים, אבל אם טועים בדרך, אל פחד - הטעות הופכת להיות חלק אינטגרלי מהעיצוב. במונו זה בולט מאוד, ומכיוון שזה קצת מזכיר צבעי מים במרקם ובשקיפות, חוסר הדיוק באמת מביא לתוצאה נפלאה.

אז  התחלנו לצייר, ממש כך. האחת עיגולים והשנייה פסים, על שתי רשתות משי מתוחות. ראשית, הכנו לעצמנו פלטת צבעים. קצת אבקת אידיאל (שניתן להשיג למשל כאן ועולה כ- 25 ש״ח) מדוללת עם מים בערבובים שונים. זה לכשעצמו, כבר הזכיר לי את נשכחות ערבוב צבעי השמן עם הטרפנטין בהאנטר קולג׳.

אז  איך האדום הזה? מה את אומרת על הפיץ׳ רויאל (המצאה שלנו)? עד שהכוסות לא עמדו מוכנות לא נרגענו. ערבבנו וערבבנו, ושוב ערבבנו, כמו מדעניות שמחפשות בדיוק את הנוסחה המתאימה. נטלנו מכחולים רכים של צבעי מים, ונגשנו לעבודה. התיישבנו על כסאות הבר בסטודיו והתחלנו לצייר. שכבה דקה, ייבוש ועוד שכבה. לעיתים השכבות מתערבבות ביניהן ויוצרות דברים חדשים וקסומים.

כך  ציירנו וציירנו ושקענו בדיבורים, עד שבכלל שכחתי שהולך להוולד פה בד חדש. בייבוש האחרון כבר ירדנו לאכול (סלט ומג׳דרה שהכנתי על פי המתכון בגן מאי) ואז עלינו עם הקפה חזרה למעלה. הרשתות היו יבשות. הציורים מוכנים. נגשנו לעבודה.

פרשנו את הבד (כאן הלכנו על וואל כותנה איכותי ונעים למגע, אבל ניתן להדפיס כמעט על כל בד, ובתנאי שהרכבו טבעי). הפכנו את הרשת, כך שלמעשה, הצד עליו ציירנו נוגע כעת בבד. בעזרת מרית עץ מרחנו פסטה שקופה (מעין משחה פלסטית לבנה שמשתמשים בה בדפוס משי. ניתן לרכוש אותה כאן). ואז, עם מגב המיועד בדיוק לרגעים האלו, דחפנו את הפסטה מצד אחד של הרשת לצידה השני.

וזה סוד הקסם.

הציור עבר במלוא הדרו אל הבד כשהוא מקבל צבעוניות חזקה ונהדרת, ובלי יותר מדי חוכמות, התקבע.

כך  נראים העיגולים - שמחים ומרוצים שהם מודפסים על הבד.

כשהעברנו את הפסים לבד באמת כבר התעלפתי מאושר.

המחשבות היחידות שרצו לי בראש הן למה לא השתמשנו ברשת גדולה יותר, ואיזה פריט אכין מבד בגודל של 40 על 60. התוצאות לפניכן

ההוראות בהמשך ועוד תמונה אחרונה לשנה טובה, ברוכה, מלאה ביצירה, שמחה, אהבה וחברות.

תכתבו לי! אני אוהבת לשמוע מכם.

חותמת של איכות

אין כמו טקסטיל. טקסטיל בשבילי זו חוויה נצחית. אני כל כך אוהבת בדים שלפעמים אני פשוט שומרת עליהם שנים. מפנטזת על כל הדברים שהם יכולים להיות אך לא מסוגלת לבחור את הפריט האחד לו הם נועדו. בסופו של דבר, כן, מגיע זמנו של כל בד שמזדמן לארון הבדים שלי, ובדרך כלל זה קורה בדרך הרבה פחות צפויה מזו שדמיינתי לעצמי. זה חלק מהקסם. אך לרוב, ובמיוחד את אותם בדים שמגיעים אלי ממקומות רחוקים, אני מלטפת ומלטפת עד למיצוי מוחלט של העונג. אני חייבת לציין שלעתים גם ההיפך הגמור הוא הנכון, ואני חוזרת מסיבוב בדים ומיד מתחילה לגזור ולתפור.

לכן הרעיון של לעצב בד בהדפסה קסם לי כל כך. וכאן עדי אשר נכנסת לתמונה. את עדי הכרתי במהלך השנה שעברה על ספסל הלימודים בשנקר, במסגרת לימודים משותפים לתואר שני. בכל פרזנטציה או הגשה, תמיד נדלקתי על העבודות שלה. יום אחד התיישבנו לקפה, והקפה הזה הסתיים, איך לא, בפוסט הנפלא הזה שצילמנו יחדיו. עדי היא מעצבת טקסטיל, ובעלת מותג הנקרא Studio Seniora. היא מתמחה כמובן בהדפסים. עדי הכירה את הבלוג (תפרה הרבה קלמרים!), הייתה מלאה ברעיונות טקסטיליים ופשוט דיברנו ודיברנו עד שלא נותרה ברירה אלה להתחיל לעבוד.

אגיד רק עוד מילה לגבי הדפסים, יש המון סוגים, אופנים, שיטות ודרכים להדפיס על טקסטיל. כשלמדתי ב FIT לקחתי כמה וכמה קורסים בהדפס משי. זו היתה חוויה נהדרת והכנתי חולצות טישירט מעוצבות רבות. עם זאת, כשנפגשתי עם עדי, השיחה מייד הלכה לכיוונים של diy אמיתי - פשוט, נגיש וזול. כזה שעושים בתקציב של חמישים שקלים. כמעט את הכל היה לנו כך שהיינו צריכות לקנות ממש מעט. מסע הרכישות שלכן יסתכם בלא יותר ממאה שקלים, תלוי כמה אתן אגרניות.

אזהרה: שימו לב מדובר בפוסט משופע תמונות וארוך כאורך הגלות. ההנאה מובטחת :) רשימת מצרכים: -בד טבעי (כותנה, צמר או פשתן) -ספוג (עדיף ממזרון ישן אבל אפשר גם כזה שקונים בסופר פארם בכמה שקלים) -כמה צלחות פלסטיק -מכחול -דבק מגע -מגהץ (זה לא נכלל בתמחיר) -קוביה או כל חתיכה אחרת מעץ המתאימה בגודלה לגודל החותמת (אצל כל נגר תמצאו ארגז ובו שאריות שסביר להניח   שישמח להעניק לכן חינם) -סול (חומר קסום ואהוב שניתן להשתמש בו לשלל עבודות יצירה). ניתן להשיג אותו בארטא או בחנויות יצירה ואומנות   אחרות. גליון אחד יעלה כמה שקלים ויספיק להמון המון חותמות. -כפפות גומי חד פעמיות  -צבע לטקסטיל: בסופו של דבר בחרנו לעבוד עם שלושה סוגים. כרית צבע לטקסטיל, שנקראת pigment izink textile, נרכשה בArtwork (נחלת בנימין 11) ועלתה 25 שח. באופן מפתיע היא נתנה תוצאות מצויינות. הצבע השני נקרא אידיאל. קנינו אותו בונטורה ברמת גן (החנות שבשנקר) ומחירו 20-25 ש״ח. צבע נוסף שהשתמשנו בו נקרא פלאניל וניתן להשיגו בסהר ובניו על דרך יפו. מחירו דומה. כולם מספיקים להמון המון ניסיונות והדפסות.

שנתחיל?

לקחנו את הסול וציירנו עליו קוביות לפי גודל קוביות העץ שהיו ברשותנו.

כשהיתה לנו קוביה של סול בגודל הדרוש, קיפלנו אותה לחצי וחרצנו בה משולשים בצורה ספונטנית אך באופן סימטרי.

ככה זה נראה כשפותחים את הקיפול.

לאחר מכן הדבקנו לעץ.

במידה והצורה של הסול יצאה מעט גדולה כדאי לתקן ולגזור את העודפים שמציצים החוצה.

התחלנו להדפיס על הבד באמצעות החותמת החדשה שיצרנו ובעזרתה של כרית הדיו השחורה. זה היה ממש פשוט.

רגע קטן של אושר.

לאחר מכן התחכמנו מעט והכנו קוביה חדשה, לה חתכנו פסים דקים מסול, והדבקנו באלכסון. התחלנו לעבוד עם הפסים, כאשר בכל פעם שינינו את כיוונם. הדוגמא הזו הזכירה לי את שיעורי המתמטיקה בתיכון, בהם הייתי יושבת וממלאת את כל מחברת החשבון שלי בקווים כאלו.

הופה!

זה נעשה עוד יותר מעניין כשמתחילים את השורה השנייה. הפעם מסדרים את הקוביה הפוך ממה שעשינו בשורה הראשונה. כלומר אם בשורה הראשונה הפסים שלי פנו ימינה בקוביה הראשונה ובשניה שמאלה וכן הלאה. בשורה השנייה הפסים יפנו שמאלה בקוביה הראשונה ובקוביה השנייה ימינה (וכן הלאה).

הו הפסים! תחושת הסיפוק הצליחה להתעצם אפילו יותר.

הנה תרשים שמראה את כיוון הפסים בכל קוביה

זה בהחלט לא היה הזמן לעצור.  עברנו לצבע:

לוקחים מעט אבקה של אידיאל (או של הפלאניל) ושופכים לתוך צלחת פלסטיק. מוסיפים מעט מים.

מכינים כרית דיו משלנו באמצעות ספוג. כדאי לחתוך את הספוג לצורה של מלבן דק (עובי 1-2 ס״מ). טובלים את הספוג בתמיסה שיצרנו משני צדדיו.

לי זה עשה קצת חשק לעוגת שוקולד...

השניים שלושה נסיונות הראשונים בד״כ יוצאים לא כל כך טוב. לאחר מכן הדיו מתייצבת ומתקבלת תוצאה אחידה יותר.

ואז זה קרה:

וכל השאר הסטוריה..

חשוב לזכור: יש לתת לבד להתייבש לגמרי לאחר ההדפסה (סבלנות). לאחר מכן כדאי לגהץ בחום גבוה על מנת לקבע את הצבע לבד, או להעביר במכונת פרס (PRESS). רוצים לדעת מה הכנתי מהבד החדש? בפוסט הבא...  חג חירות שמייח!!