פסים

זוהי חולצת הפסים האחרונה שקניתי. כן היא מקוס, כן אני יודעת שכבר יש בארץ, לא עדיין לא הייתי.

זוהי חולצת הפסים הראשונה שהכנתי.

כך נולדה הגזרה לקרוז טישירט זו האישה והאגדה האחראית לכך שכולנו לובשות פסים.

קוקו שאנל, הפסים והאגדה גם הוא התאהב בפסים ומחזר אותם אין ספור פעמים.

ז׳אן פול גוטייה, לא הפסיק לפספס (בקטע טוב!) זוהי כוהנת הפסים הגדולה (של ארצנו הקטנטונת).

אביבה זילברמן, כל מראה מנצח וזה המדריך שלכן להכנת הפסים המושלמים או הלא מושלמים שלכן, בדיוק כפי שחשקה נפשכן היצירתית.

לפני אנקדוטה על פסים: הכל התחיל כשחיל הים הצרפתי קבע כי פקודיו ילבשו חולצות לבנות עם פסים כחולים שמסתיימים בקו החזה. קוקו שאנל, אשר בילתה את זמנה בעת מלחמת העולם הראשונה בהפלגות שונות, ראתה את החולצות של המלחים הצרפתים ונדלקה. בדיוק 100 שנה עברו מאז ששאנל השיקה בחנותה הראשונה חולצה דומה לזו של המלחים. הפריט השיקי הפך מהר מאוד לפריט מנצח. גם פסים כחולים וגם חולצה מבד ג׳רסי, פרובוקציה רצינית לשנת 1917.

אחרי מה שמייחד את הפסים האלו שהכנו (עדי אשר ואני, יום הדפסה מספר 3, אביב, שמש נעימה, פנים, סטודיו, אקשן!), הוא שהם אינם רציפים. ככה זה כשעובדים עם מה שיש, קורים דברים נפלאים! הרשת דרכה הדפסנו הינה בגודל 40 על 60 ס״מ, ועל מנת ליצור בד רחב דיו היינו צריכות להשתמש ברשת מספר פעמים. וזאת התוצאה הכל כך מספקת שקיבלנו!

רשימת חומרים: רשת לדפוס משי בכל גודל שתרצו, מסקינטייפ בעוביים שונים, צבע להדפסה (ערבוב של פסטה שקופה/אטומה ופיגמנט) ומגב הדפסה.

גזורות באינסטגרם  המתכון המנצח: לקחנו את המסקינטייפ והדבקנו לרוחבה של הרשת על צידה החיצוני. עשינו את זה ביד חופשית, מבלי למדוד, על מנת לקבל מראה א-סימטרי.

הפכנו את הרשת והדפסנו תחילה בצבע הראשון (הבהיר יותר), צהוב בעל גוון כורכומי.

הדפסנו עם הרשת שלוש פעמים לרוחבו של הבד. לאחר מכן הורדנו חלק מהמסקינטייפ והוספנו כמה פסים חדשים. הדפסנו בכחול נייבי.

את הגזרה (גזרה לחולצת קרוז טישירט) בקושי הצלחתי להכניס לבד המודפס. אז טיפ חשוב, קודם כל למקם את הגזרה על הבד, לבדוק מה גודלו של השטח עליו צריך להדפיס ולתכנן את ההדפסה בהתאם.

קרוז פסים אגב, אם אתן אוהבות את האפקט הלא מושלם המושלם הזה, אפשר למעשה להוסיף פסים לכל חולצה חלקה (או לא חלקה) שיש לכן.

ואגב אחרון, גם במשבצות זה עובד נפלא!

סיפורי בדים

באותו יום נפגשנו עדי אשר ואני בסטודיו שלי. פגישה שכבר הפכה להיות חלק משגרת חיינו היצירתיים. פעם בחודש חודשיים אנחנו נפגשות ליום פעילות שכולו קסם. הפעם לא תכננו יותר מדי. עדי רק זרקה לחלל האויר את המילה מונו. זה היה יום מיוחד. יום בו נזכרתי כמה אהבתי לצייר. פעם ציירתי, ואפילו די הרבה. ימים סטודנטיאליים רחוקים. הייתי מגיעה בימי שבת וראשון לסטודיו בבית הספר (זה היה בניו יורק לפני קצת יותר מעשר שנים), ובין הפסקת סיגריה אחת לשנייה, מציירת.

ימי האנטר קולג׳ הרחוקים. היום אני כבר לא מעשנת, אבל גם לא מציירת.

אז  נפגשנו להדפיס במונו. לא ידעתי בדיוק במה מדובר, אבל כבר למדתי לסמוך על עדי בעיניים עצומות. עכשיו, משהתוודעתי אל קסמיה של ההדפסה המופלאה, אני גמורה. פשוט גמורה. ראו זאת כאזהרה. כל כך הרבה אלגנטיות ופשטות, פשוט אי אפשר להפסיק. אני אנסה להסביר זאת במשפט: זה כמו לצייר ציור על קנבס או על נייר, ואז, בהינף יד, להדפיס אותו על הבד הרצוי. קסם! למה קוראים לזה מונו? כי ניתן להדפיס כל ציור פעם אחת בלבד. אווץ׳.

אצל עדי הכל מאוד פשוט. היא מגיעה עם סט מכחולים עטוף בבד שגם הוא צבוע במונו. כבר מעורר השראה. אחד הדברים הנפלאים בעבודתה של עדי (כבר סיפרתי לכם שהיא מעצבת טקסטיל מוכשרת לאללה?) הוא שהיא נותנת לטעויות את אותו המקום שהיא נותנת לתכנון המקדים. כלומר, מתכננים, אבל אם טועים בדרך, אל פחד - הטעות הופכת להיות חלק אינטגרלי מהעיצוב. במונו זה בולט מאוד, ומכיוון שזה קצת מזכיר צבעי מים במרקם ובשקיפות, חוסר הדיוק באמת מביא לתוצאה נפלאה.

אז  התחלנו לצייר, ממש כך. האחת עיגולים והשנייה פסים, על שתי רשתות משי מתוחות. ראשית, הכנו לעצמנו פלטת צבעים. קצת אבקת אידיאל (שניתן להשיג למשל כאן ועולה כ- 25 ש״ח) מדוללת עם מים בערבובים שונים. זה לכשעצמו, כבר הזכיר לי את נשכחות ערבוב צבעי השמן עם הטרפנטין בהאנטר קולג׳.

אז  איך האדום הזה? מה את אומרת על הפיץ׳ רויאל (המצאה שלנו)? עד שהכוסות לא עמדו מוכנות לא נרגענו. ערבבנו וערבבנו, ושוב ערבבנו, כמו מדעניות שמחפשות בדיוק את הנוסחה המתאימה. נטלנו מכחולים רכים של צבעי מים, ונגשנו לעבודה. התיישבנו על כסאות הבר בסטודיו והתחלנו לצייר. שכבה דקה, ייבוש ועוד שכבה. לעיתים השכבות מתערבבות ביניהן ויוצרות דברים חדשים וקסומים.

כך  ציירנו וציירנו ושקענו בדיבורים, עד שבכלל שכחתי שהולך להוולד פה בד חדש. בייבוש האחרון כבר ירדנו לאכול (סלט ומג׳דרה שהכנתי על פי המתכון בגן מאי) ואז עלינו עם הקפה חזרה למעלה. הרשתות היו יבשות. הציורים מוכנים. נגשנו לעבודה.

פרשנו את הבד (כאן הלכנו על וואל כותנה איכותי ונעים למגע, אבל ניתן להדפיס כמעט על כל בד, ובתנאי שהרכבו טבעי). הפכנו את הרשת, כך שלמעשה, הצד עליו ציירנו נוגע כעת בבד. בעזרת מרית עץ מרחנו פסטה שקופה (מעין משחה פלסטית לבנה שמשתמשים בה בדפוס משי. ניתן לרכוש אותה כאן). ואז, עם מגב המיועד בדיוק לרגעים האלו, דחפנו את הפסטה מצד אחד של הרשת לצידה השני.

וזה סוד הקסם.

הציור עבר במלוא הדרו אל הבד כשהוא מקבל צבעוניות חזקה ונהדרת, ובלי יותר מדי חוכמות, התקבע.

כך  נראים העיגולים - שמחים ומרוצים שהם מודפסים על הבד.

כשהעברנו את הפסים לבד באמת כבר התעלפתי מאושר.

המחשבות היחידות שרצו לי בראש הן למה לא השתמשנו ברשת גדולה יותר, ואיזה פריט אכין מבד בגודל של 40 על 60. התוצאות לפניכן

ההוראות בהמשך ועוד תמונה אחרונה לשנה טובה, ברוכה, מלאה ביצירה, שמחה, אהבה וחברות.

תכתבו לי! אני אוהבת לשמוע מכם.

מתכווננת

זהו פוסט המשך לפוסט הקודם שהיה די מאתגר. אם התמודדתם ויש לכם כבר תיק סל, נותרה רק הרצועה הראשית. רצועה מתכווננת היא פריט שפשוט שווה להכיר עבור כל פרויקט שדורש נשיאה. תיק, קייס לגיטרה או אפילו כתפייה לשמלה, כולם בנויים באותו האופן. מי שממש מתקשה יכול להתבונן בכתפייה של חזייה - אותו רעיון בדיוק. אז מבלי להכביר במילים, תמונות בבקשה:

את קצה הרצועה האחד העבירו באבזם המלבני בצדו האחד של התיק, והשתמשו בסיכה שתחזיק אותה במקומה.

את הקצה השני נעביר באבזם החופשי עם הפס באמצע. נעביר את הרצועה פעם אחת מלמטה למעלה ופעם שניה מלמעלה למטה משני צדי הפס.

נמשוך את הרצועה כך שהאבזם ״יכנס״ פנימה.

את צידה השני של הרצועה נעביר באבזם המלבני השני שמחובר כבר לתיק.

הפעם לא נחבר בסיכה אלא נמשוך את הרצועה כך שתחזור חזרה לאבזם עם הפס.

נעביר את הרצועה שוב באבזם, בצדו התחתון. כלומר, באופן שהרצועה שכבר מושחלת נמצאת מלמעלה.

נשחיל את הרצועה על הפס האמצעי, מלמטה למעלה ואז מלמעלה למטה.

נחבר את הקצה לרצועה בסיכה כמו בתמונה.

את הנקודה בה חיברנו בסיכות יש לתפור בתפר כפול. שימו לב שמתחת לאבזם מחברים את קצה הרצועה לחלקה התחתון (ולא גם לעליון). בדיוק כמו בתמונה :)

הכנתם תיק סל? שילחו לי תמונה הכנתם רצועה כזו לפרויקט אחר שלכם? שתפו אותי בבקשה, הרעיונות שלכם נותנים גם לי השראה.